דירה קטנה ומטריפה

סבא שלי חי באותו קיבוץ ובאותו הבית מהיום בו הוא נולד. גדל בתקופת הצנע, שהתאפיינה במחסור גדול מכל הבא ליד. מסיבות אלו הריהוט השולט בביתו, שהוא עדיין אותו הריהוט שקישט את בית הוריו, הוא ריהוט בעיצוב דניש.
העיצוב הדניש מתאפיין בעמידות גבוהה ובעלות נמוכה של רהיטים בעלי קווים ישרים, שימוש בעץ וריבוי פונקציונאליות לפרטים השונים. בריהוט הדניש ניתן למצוא רהיטים ייחודיים ומוכרים, כמו שולחן העבודה וכיסא המטבח בפלטת צבעים הספציפית לזרם.

בהשראת דירת סבי ובהשראת העיצוב הדניש תכננתי דירת מגורים לפסיכולוג מבוגר שאוהב לקרוא ומחפש הרבה מקומות אחסון. זאת בחצי מהשטח של דירה במעונות העובדים בתל אביב. הפסיכולוג רוב הזמן אינו עובד, אלא יוצא ומטייל, אבל כשכן הוא מקבל קליינטים בביתו. אותם קליינטים, הוא ביקש, צריכים להיות מרוכזים במטרה אליה הם הגיעו - טיפול או ייעוץ פסיכולוגי, ולא להיות מוסחים על ידי פרטים "אישיים" שלרוב נמצאים בבתים. על כן על הדירה לאפשר מפגש אינטימי, מצד אחד ומצד שני, להיות חלל זורם ונעים למגורים. כלומר יצירת חלל שניתן לשנות ולהתאים אותו, בהתאם לזמן והשימוש ביום.
בתוכנית ניתן לראות את היכולת לפתוח ולסגור דלתות הזזה גדולות בין חלל מגורים לבין קליניקת טיפול, כאשר הקליניקה משמשת גם כחדר עבודה, סלון וחדר אורחים לאורחים המעטים שמגיעים לישון. בזמן הטיפול, הפסיכולוג יכול לסגור את דלתות האחסון של הארונות ואת דלתות ההזזה ובכך לסגור את מפגש הטיפול בחלל נעים אבל נטול הסחות דעת, כפי שביקש. לקליניקה מתווסף גם חדר שירותים ציבורי, חיצוני לדירה, כך שאזור המגורים נשאר פרטי לפסיכולוג.
לעומת זאת בזמן שלא מתקיים טיפול בקליניקה, אותו פסיכולוג נותר עם בית בעל חלל זורם ופתוח, המתאפשר בזכות דלתות ההזזה המאפשרות לחבר בין כל חלקי הבית.